פרשת משפטים - חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו 

פרשת משפטים - חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו

מבוא:

פרשת משפטים עוסקת בעיקרה בהסדרת מוסר החברה באמצעות המצוות שבין אדם לחברו, במציאות הארצית הנמוכה של עם היושב על אדמתו וחי את שגרת חייו, בחברה הישראלית המורכבת מרבדים שונים: כגון: אדונים, עבדים, צדיקים, בינוניים, רשעים, עניים, עשירים, וכו'. לפיכך פרשת משפטים המפרטת את העונשים לעבריינים, עומדת בניגוד לפרשת יתרו הסמוכה לה שבה עם ישראל עמד במדבר כשהוא מלוכד ללא סדרי שלטון אנושיים, והם אף התעלו לשיא הרוחניות במעמד הר סיני שבו הוזהרו כלל ישראל לשמור ולעשות את כל דברי התורה. סמיכות הפרשיות נועדה ללמד כי גם המצוות החברתיות-מוסריות שבין אדם לחברו, הם אינם צו הנובע מפרי ההגיון האנושי הניתן לשינוי לפי רוחות הזמנים, אלא הם צו אלהי בעל חשיבות עליונה לא פחות מאשר קיום המצוות שבין האדם לה' יתברך. מטעם זה ה' יתברך מסר רק לידי דייני ישראל את קיום המשפט והצדק האלהי, לצורך המשכת הסדר החברתי והאחדות בעם ישראל לכל אורך הדורות. לפיכך בפרשת משפטים התורה מכנה את הדיין גם בשם "אלהים" (שמות, כ"ב, כ"ז, כ"ב, ח') ואף בשם "האלהים" (שמות, כ"א, ו',  כ"ב ,ז', ח'), וכן מובא בגמ': "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת, י.), וכן "אמר רבי אלעזר: כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות" (מד"ר, שמות, פרשה ל), משום שרק ע"י השלמות בעניינים שבין אדם לחברו, האדם יכול להגיע לשלמות המצוות שבין האדם למקום, יען כי ביסוד קיומן של המצוות שבין אדם לחברו עומדת האמונה: כי ה' הוא הבעלים והשותף המרכזי בכל אדם ובכל רכוש. לפיכך כל קילקול בעניינים שבין אדם לחברו מהוה הרס ממשי של האמונה בשותפותו ובבעלותו של הקב"ה בעולם. וכן נאמר במשנה (אבות, פ"ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". על כן מפאת חשיבות עשיית הצדק האלהי בין אדם לחברו במציאות הגשמית, הוסמכה פרשת משפטים לפרשת יתרו אשר בה עם ישראל שמע וקבל את עשרת הדברות מפי ה' בורא שמים וארץ, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      ואלה המשפטים ? ה' דורש מישראל לקיים את מצוותיו כצווים עליונים שיש לקיימם בלי התנאי של הבנת טעם המצוות.

ב.      המשפטים - בעומק המשפט האלהי מצויה חיותם של עם ישראל וישועתם בעתיד לבוא.

ג.       לפניהם - ה' מסר רק לידי דייני ישראל את קיום המשפט והצדק האלהי ואת טובתם של עם ישראל.

ד.      מצוות שבין אדם לחברו - הפרתן גורמת לעונש חמור יותר מאשר העונש לעובד עבודה זרה.

ה.      עבד עברי - מצות חסד וצדקה לשיקומו של האדם יציר האל אשר נמכר בגנבתו או שמכר את עצמו מפאת דחקו.

ו.        עבד נרצע - לאחר שהוא מגלה את דעתו כי אין לו כל בושה מעובדת היותו עבד לבשר ודם.

ואלה המשפטים:

קבלת עם ישראל את עשרת הדברות ואת ייעודם הרוחני בפרשת יתרו, מסיימת את החלק הראשון של הפרשיות "העלילתיות" בתורה אשר החלו בפרשת בראשית (ונמשכו בספר במדבר), מכאן ואילך התורה עוסקת בפרשיות "ההלכתיות" שתכליתן הוא השלמת ייעודם של ישראל בעולם, ע"י תיקון הנפש ותיקון הגוף באמצעות קיומן של כל מצוות ה'. לפיכך התורה מפרטת בפרשת משפטים את המצוות שבין אדם לחברו תחילה, ולאחר מכן נכתבו מצוות התרומה למשכן ולעבודות הקודש שהן מצוות שבין האדם למקום. וכן מצאנו כי ממיקומה המיוחד של פרשת משפטים ומפתיחתה עם "ו" החיבור, הרש"י מדייק כי הנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות, כ"א, א'), מלמד כי: "כל מקום שנאמר: 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". כלומר, "ו" החיבור מחברת את כל המצוות האמורות בפרשת משפטים, למצוות שנאמרו בפרשת יתרו במעמד הר סיני מפי ה' יתברך. ההדגשה שגם ג"ן המצוות האמורות בפרשת משפטים הם מסיני, נועדה להודיע לישראל כי גם המצוות שבין אדם לחברו הם צו אלהי, למרות שמצוות אלה הם מצוות מוסריות המתקבלות על דעתו של כל אדם החי בתוך חברה, משום שתכליתן הוא סדר ציבורי ומוסרי למען שלום הציבור ואחדותו. אך למרות זאת ה' דורש מישראל לקיים את מצוותיו כצווים עליונים שיש לקיימם בלי התנאי של הבנת טעם המצוות, אלא בדרך של "נעשה ונשמע", ואחדות כבמעמד סיני "כאיש אחד ובלב אחד", שהם שני תנאים הכרחיים לקבלתם ולקיומם כלל מצוות התורה, דהיינו, שלמותם והתחברותם של כלל ישראל הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין האדם למקום, הם הבסיס ליכולת קיום כל תרי"ג מצוות התורה ע"י עם ישראל.

לפיכך לאחר שעם ישראל עמדו מאוחדים וקבלו מרצונם החופשי את כלל מצוות התורה כצו אלהי עליון באומרם: "נעשה ונשמע", הקב"ה חיבב את עם ישראל, ולכן "אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שנים או שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר: 'אשר תשים לפניהם' כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" (רש"י-שמות, כ"א, א'). כלומר, קבלת ישראל את קיום המצוות מסיני בדרך של "נעשה ונשמע" ללא התנאי של הבנת טעמי המצוות, גרמה לכך שבפרשת משפטים ה' בקש ממשה רע"ה ללמד את עם ישראל גם את טעמי המצוות ופירושן, בכדי לגרום לאחדותם המתמדת למרות הגוונים הרבים וההבדלים האנושיים של החברה הישראלית.

נמצאו למדים כי אחדותם של עם ישראל והקדמת "הנעשה" ל"נשמע" גורמת לבני ישראל להיות כבנים של ה', דבר המזכה את עם ישראל להבין את סתרי כל מצוות התורה שניתנה מסיני. וכן מובא בזוה"ק: "בתרין שמהן אלין אקרון ישראל לקודשא בריך הוא: עבדים, דכתיב: 'עבדי הם', ואקרון בנים, דכתיב (דברים, י"ד): 'בנים אתם לה' אלהיכם', בזמנא דידע ליה בר נש לקודשא בריך הוא בארח כלל, כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמארי ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה, בזמנא דידע ליה בר נש בארח פרט, כדין אקרי בן רחימא דיליה כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתיה" (רעיא מהימנא, קיא:).

המשפטים:

תכלית המצוות האמורות בפרשת "ואלה המשפטים" הוא ליצור סדר חברתי המבוסס על השכל וההגיון, כך שלכאורה המצוות החברתיות הן בניגוד למצוות שבין האדם לה' הכתובות בעשרת הדברות אשר הן נאמרו מפי ה' יתברך בסיני, ואף ה' נתן להם טעם גלוי וגם קבע בהם שכר ועונש אלוהיים, לפיכך הרש"י כתב: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (רש"י-שמות, כ"א, א'), דהיינו, גם בחוקי המשפט האלהי המתבצע באמצעות שופטים אנושיים ישנם סודות אלוהיים עם שכר ועונש, כמו במצוות עשרת הדברות, שנאמר: "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים, א', י"ז). וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ל): "משל לסוחר מבקש ללכת בדרך שמע שלסטים בדרך, מה עשה?, לקח פרקמטיא שלו ועשאה אבנים טובות ומרגליות, יצא לדרך ותפשוהו לסטים. אמרו לו: מה בידך?, אמר להם כלי זכוכית. אמרו לו: מכמה זו?, אמר להם: שתים בסלע ושלש בסלע. אמרו זה לזה: בשביל אלו אנו הורגים אותו?, הניחוהו. נכנס למדינה התחיל פותח הגלוסקאות וישב למכור, נכנסו אותן הלסטים וראו אותו יושב ומוכר, אמרו לו: בכמה זו?, אמר להם: זו בעשרים זהובים וזו בשלשים, אמרו לו: אין אתה הוא שאמרת לנו בדרך שתים בסלע שלש בסלע?!, אמר להם: הן, אלא אותה שעה הייתי במקום המוות, עכשיו אם אין אתם נותנין לי דמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל בעולם הזה, מי שהוא עושה מצוות אינו יודע מתן שכרן, אבל לעולם הבא כשיראו מתן שכרן של מצוות הם תמהים שאין העולם כולו יכול לקבל את השכר, שנאמר: 'ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה' (ישעיה, ס"ד, ג'), וכי מעולם לא שמעו?!, אלא אין העולם יכול לשמוע מהו מתן שכרן של מצוות, לכך נאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא' (ישעיה, נ"ו, א). אמר הקב"ה: אני מביא את הישועה, שנאמר: 'לה' הישועה', ומי שהוא עושה משפט כותב אני עליו שהוא מקרב את הישועה". כלומר, חוקי המשפט האלהי נראה בעיני האדם כ"כלי זכוכית" אשר אין להם ערך רב, משום שתכליתם הוא שמירת הסדר החברתי אשר הוא יכול להשמר אף בעזרת חוקים אנושיים כפי הדבר פועל אצל הגויים, וכן מצאנו שאף בחוקי התורה כל המתנה על דיני ממונות דרבנן "תנאו קיים" (כתובות, נו:), דהיינו, התורה התירה לאדם לוותר על הזכות הממונית המוקנת לו מטעמה. אך המדרש מבאר כי בעומק המשפט האלהי מצוי הרצון האלהי לממש את ישועת ה' למען הפרט בהווה, ואת ישועתם של כלל ישראל בעתיד לבוא. לפיכך התורה קבעה דינים וציוויים אחידים גם בענייני ממונות, ותורה לא הותירה את הדבר לשיקול הדעת החברתי, אלא הניחה את שיקול הדעת לדייני ישראל הדנים ע"פ חוקי התורה בלבד, שנאמר: "אשר תשים לפניהם" (שמות, כ"א, א'), "ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: 'לפניהם' ולא לפני הדיוטות" (גיטין, פח:).

לפניהם:

ה' מסר רק לידי דייני ישראל את קיום המשפט והצדק האלהי, משום שהם משמשים לצורך המשכת הסדר החברתי והאחדות בעם ישראל לכל אורך הדורות, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות, כ"א, א'). כלומר, למרות שהדינים שבין אדם לחברו הם מצוות שכליות המתקבלות אף מצד ההיגיון האנושי, בכל זאת דווקא במצוות אלה התורה הדגישה את הציווי "אשר תשים לפניהם', לפני ישראל ולא לפני אמות העולם", דהיינו, התורה רואה בחומרה רבה את פנייתו של הישראלי לבית דין של עכו"ם. המדרש (תנחומא, משפטים, סימן ג) מבהיר את טעם הדבר באומרו: "לפניהם' ולא לפני עכו"ם. מנין לבעלי דינין של ישראל שיש להם דין זה עם זה, שיודעים שהעכו"ם דנין אותו הדין כדיני ישראל שאסור להזדקק לפניהם?, תלמוד לומר, 'אשר תשים לפניהם', לפני ישראל ולא לפני אמות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם, כפר בקב"ה תחלה ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר: 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים' (דברים, ל"ב, ל"א). משל למה הדבר דומה: לחולה שנכנס הרופא לבקרו, אמר לבני ביתו: האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה, אל תמנעו ממנו כלום. נכנס אל אחר, אמר לבני ביתו: הזהרו שאל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני. אמרו לו: לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה אתה אומר, אל יאכל?!, אמר להן: החולה הראשון אינו של חיים, לפיכך אמרתי להם אל תמנעו לו, כלומר, בין יאכל ובין לא יאכל, ימות. אבל זה שהוא של חיים אמרתי אל יאכל דבר פלוני, שלא יכביד את חוליו. וכן חוקות עכו"ם, שנאמר: 'כי חוקות העמים הבל הוא' (ירמיה, י', ג'), וכתיב: 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם' (יחזקאל, כ', כ"ה). אבל לישראל נתתי להם מצוות וחוקים טובים, שנאמר: 'ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (ויקרא, י"ח, ה'). כלומר, חוקי הגויים הם חוקים המיועדים לאדם העומד למות, כי תכליתם היא רק לצורך שמירת הסדר החברתי לזמן קצר, לפיכך אין בהם כל תועלת לנפשו ולאישיותו של האדם. לעומת זאת חוקי התורה הם "חוקות שמים וארץ" (ירמיה, ל"ג, כ"ה) המיועדים לאדם החולה מעט, ותכליתם היא לא רק לצורך שמירת הסדר החברתי והאחדות לטווח ארוך, אלא גם להחיות את נפשו ואישיותו של האדם, ובנוסף לכך הדבר גורם להשראת השכינה בישראל. וכן מובא בגמ': "אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר: 'אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט', וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: 'משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה" (סנהדרין, ז.).

על כן דוד המלך שיבח את ה' על מתן חוקיו ומשפטיו לישראל, באומרו: "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים, קמ"ז, י"ט-כ'). כלומר, אף ה' יתברך נוהג ע"פ המשפטים אשר הוא מסרם לישראל, לפיכך משפטי התורה הם מתן ביטוי לשיפוט האלהי בתוך המציאות הארצית, מטעם זה השופטים הגויים אינם מסוגלים להשיג את פנימיות חכמת משפטי התורה והסברה האלהית, משום שהם ניתנו רק לעם ישראל במעמד הר סיני. על כן מסירת הדין לשיקול דעתם של שופטי עכו"ם הוא גם חילול ה' ואף בזוי התורה, משום שה' יתברך מסר רק לידי דייני ישראל את קיום המשפט והצדק האלהי, לצורך המשכת הסדר החברתי והאחדות בעם ישראל לכל אורך הדורות. וכן מצאנו שהרמב"ם פסק ואף הוכיח את האדם מישראל בהלכותיו (סנהדרין, פכ"ו, ז): "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', 'לפניהם' ולא לפני עכו"ם, 'לפניהם' ולא לפני הדיוטות".

נמצאנו למדים כי לצורך תיקון הקילקולים בחברה היהודית, התורה העמידה לרשות עם ישראל שופטים הגונים שתכליתם היא: לשמר את החוקים והמשפטים האלהיים ע"פ שיקול דעתם בהלכה. כלומר, הקב"ה הטיל על כתפי שופטי ישראל את טובתם של כלל ישראל, כמובא בגמ': "תניא, רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל" (שבת, קלט.). לפיכך "אמר ר"ל: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', וסמיך ליה: 'לא תטע לך אשרה כל עץ'. אמר רב אשי: ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר: 'אצל מזבח" (ע"ז, נב.). מטעם זה כלל עם ישראל מתפללים שלש פעמים בכל יום חול למען השבת הסנהדרין, באומרם: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה", דהיינו, כאשר השופטים והשפיטה יחזרו להיות ע"פ חוקות התורה, אז ממילא יסורו מישראל יגון ואנחה, כי ה' לבדו ימלוך עלינו "בחסד וברחמים בצדק ובמשפט".

וכן מובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן ב): "ואלה המשפטים', זה שאמר הכתוב: 'מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה' (משלי, כ"ט, ד'), מלכה של תורה במשפט שהוא עושה, מעמיד את הארץ. 'ואיש תרומות יהרסנה', אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר: מה לי בטורח הצבור?, מה לי בדיניהם?, מה לי לשמוע קולם?, שלום עליך נפשי!, הרי זה מחריב את העולם, הוי: 'ואיש תרומות יהרסנה'. מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה. אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה?, יש תורה שלא למדת ולימדת?, הרי תלמידיך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית?, ועל כל מדות שהיו בך: היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור. אמר לו: בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי: 'ואיש תרומות יהרסנה". וכן מובא בגמ': "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת, י.), לפיכך בפרשת משפטים התורה מכנה את הדיין גם בשם "אלהים" (שמות, כ"ב, כ"ז, כ"ב, ח') ואף בשם "האלהים" (שמות, כ"א, ו',  כ"ב ,ז', ח'). כלומר, הצורך של שמירת חוקי התורה מחייב את בעל היכולות האלהיות לתרום לכלל הצבור מיכולותיו, ולא להסתפק בעשית צדקה ומעשים טובים לעצמו בלבד.

מצוות שבין אדם לחברו:

פרשת משפטים העוסקת בעיקרה במצוות שבין אדם לחברו, הוקדמה לכתיבת פרשיות תרומה, תצוה, וכו', למרות שהן עוסקות במצוות הרוחניות של הקמת מרכז רוחני לעבודת ה' יתברך, משום שללא מצוות תיקון הגוף ע"י חברה שיוויונית, מתוקנת וצודקת, לא ניתן להגיע לביצוען השלם של מצוות הנפש. וכן מצאנו שאף הרמב"ם הקדים את הלכות דעות העוסקות בתיקון המידות ביחסים שבין אדם לחברו, להלכות תלמוד תורה. כלומר, ההדרכה האלהית להסדרת היחסים שבין אדם לחברו, נובעת מן הצורך של שלמות האמונה בה' יתברך, משום שרק ע"י השלמות בעניינים שבין אדם לחברו, האדם יכול להגיע לשלמות המצוות שבין האדם למקום, יען כי ביסוד קיומן של המצוות שבין אדם לחברו עומדת האמונה: כי ה' הוא הבעלים והשותף המרכזי בכל אדם ובכל רכוש, לפיכך כל קילקול בעניינים שבין אדם לחברו מהוה הרס ממשי של האמונה בשותפותו ובבעלותו של הקב"ה בעולם. וכן נאמר במשנה (אבות, פ"ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו".

וכן מצאנו שפרשת הקמת מזבח העולה בבית המקדש העתידי נאמרה לישראל בתחילת דרכם במדבר, והיא נסמכה גם לעשרת הדברות מצדה האחד ואף לפרשת משפטים מצדה השני, משום שתפקידו של המזבח הוא: להטיל "שלום בין ישראל לאביהם שבשמים... והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע"י שמטילות שלום אמרה תורה: 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות" (רש"י-שמות, כ', כ"ב). כמו כן נלמד מבנית הכבש למזבח כי על האדם לנהוג כבוד בחברו, כפי שפירש הרש"י: "ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה?!" (רש"י-שמות, כ', כ"ב). וכן נאמר במצוה השניה הקשורה למזבח המטיל שלום: "ולא תעלה במעלות על מזבחי", רמז לכך שעל האדם לנהוג במידת הענווה אשר היא אחד הגורמים לפירוד בין בני אדם. כלומר, כשם שלצורך קבלת התורה במעמד סיני נדרשה אחדות בעם ישראל, שנאמר: "ויחן שם ישראל' כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב'), כך גם בהקמת המזבח ובמצוות שבין אדם לחברו יש צורך להמשיך את אחדות ישראל כבמעמד סיני. לפיכך הרשי כתב בתחילת פרשת משפטים: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (רש"י-שמות, כ"א, א').

וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ל): "אלה המשפטים' מה כתיב למעלה מן הפרשה: 'ושפטו את העם בכל עת' (שמות, י"ח), ואמר כאן: 'ואלה המשפטים' והדברות באמצע. משל למטרונה (מלכה גויה) שהיתה מהלכת הזין (משמר חמוש) מכאן והזין (משמר חמוש) מכאן, והיא באמצע. כך התורה, דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע. וכן הוא אומר: 'באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט' (משלי, ח', כ'), התורה אומרת: באיזה נתיב אני מהלכת?, 'אהלך' בדרכן של עושי צדקה, 'בתוך נתיבות משפט' התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה. מלפניה, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט', ודינין מאחריה, שנאמר: 'ואלה המשפטים".

על כן הפרתן של המצוות שבין אדם לחברו עלולה לגרום לעונש חמור יותר מאשר העונש לעובד עבודה זרה, כמובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ל): "אלה המשפטים', הרבה הוא דינן של רשעים מה שמוכן להם, מה כתיב בהם?: 'ימטר על רשעים פחים' וגו' (תהלים, י"א), לפי שהן עוברין על המצוות ועל הדין שבתורה שלא ניתנו אלא אחר הדברות, לכך עונשן חמור שהוא מבטל את הדברות. כיצד?, בטלו ישראל 'לא יהיה לך' ומחל להם, שאין בעבודת כוכבים ממש אלא קנאה, שנאמר: 'יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו' (דברים, ל"ב), וכן כתיב: 'וימירו את כבודם בתבנית שור' (תהלים, ק"ו), וכשחטאו ישראל בשטים בזנות נפלו מהן כ"ד אלף. משל לבת מלכים ששיחקה לסריס, כעס עליה המלך. אמרו לו: והלא לסריס שיחקה?, אמר: לא כעסתי אלא על שהרגילה את עצמה לשחוק ולזנות. וכן שנו רבותינו: 'שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה', כיון שזינתה אמרו לאביה: לקתה כ"ד קטפורוס (מלקות), ושתק. כך ישראל מה נהנו מעבודת כוכבים שלא רואה ולא שומעת ולא מדברת?, שנאמר: 'כמוהם יהיו עושיהם' (תהלים, קט"ו). אבל הזנות שהוא דבר של ממש לקו עליו, ונמחל להם על עבודת כוכבים. אבל על הדינין ועל המצוות האלו הזהירן הקב"ה, שנאמר: 'שמור מצותי וחיה' (משלי, ז', ב'), וכן: 'כתבם על לוח לבך" (משלי, ז', ג'). כלומר, ההפרה הציבורית של המצוות שבין אדם לחבירו גורמת לעונש חמור יותר מעונשם של העובדים לעבודה זרה, אך גם ההפרה הפרטית של המצוות שבין אדם לחברו, גורמת לניתוקו של הפרט הן מעם ישראל והן מה' יתברך, משום שהדבר מבטא חסרון ממשי באמונתו של האדם במצוות ה' יתברך אשר הוא יוצרו ושותפו של כל אדם, כדת"ר: "שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, אביו ואמו", דהיינו, פגיעה באדם או ברכושו כמוה כפגיעה בה' יתברך כביכול, לפיכך "אמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (מד"ר, בראשית, פרשה כד), וכן מצאנו שישראל מצווים לנהוג במידת החסד עם הזולת, עד כדי כך שאף "כופין על מדת סדום" במקרה של "זה נהנה וזה לא חסר" (רש"י, ב"ב, יב:).

לפיכך הרש"י כתב: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", דהיינו, התורה חיברה את כל המצוות שבין אדם לחברו האמורות בפרשת משפטים, למצוות שנאמרו בפרשת יתרו במעמד הר סיני מפי ה' יתברך, ע"מ ללמדנו כי גם בעת עשות האדם את ההנהגות הטובות שבין אדם לחברו, אין לו לבצען מפני שההגיון והצדק האנושי מחייבים לעשותן, אלא יש לו לבצען משום שהתורה ציותה לעשותן, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים, ט"ז, ח').

מסופר על רבי חיים עוזר זצ"ל שנתן את סיפרו "אחיעזר" במתנה לרבי אליהו מייזל זצ"ל, שמח רבי אליהו על קבלת הספר ותפעל  מעומקו ומן העמל וההשקעה שהשקיע רבי חיים בספרו. רבי חיים פנה לרבי אליהו ושאל: מתי אף הרה"ג אליהו יוציא לאור ספר הכולל את חידושיו הרבים על התורה?, במענה לשאלה הוציא רבי אליהו מכיסו את ארנקו ובו שטרות חוב רבים, ואמר לרבי חיים: זה הספר שלי, שטרי חוב של אלמנות ויתומים שלא יכלו לפרוע את חובם ופרעתי אני במקומם. כלומר, מעשי החסד שאותם הקב"ה חקק בתורתו וציוה לעשותם עם השכבות החלשות הם חשובים ביותר, משום שהם נכתבים אצל הקב"ה בספר הנצחי של המצוות.

עבד עברי:

פרשת משפטים אשר נסמכה לפרשת מתן תורה מסיני, עוסקת בעיקרה בדיני משפטים המיועדים להגן על השכבות החלשות פזית או נפשית, שנאמר: "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים, ל"ו, ז'), ונאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים, פ"ה, י"ב), וכן "אמר רבי אלעזר: כל התורה תלויה במשפט לכך נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות" (מד"ר, שמות, פרשה ל). מתוך כל המצוות החברתיות האמורות בפרשת משפטים, התורה בחרה לפתוח דוקא בהלכות הייחודיות שקשורות בעבדותו של העבד עברי, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" (שמות, כ"א, א'-ב'), וכן נאמר: "כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך" (ירמיה, ל"ד, י"ג- י"ד). וכן ה"אבן עזרא פירש: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו", על כן פרשת משפטים החלה במשפטי העבד העברי. ללמדנו שגם העבד העברי הוא יציר כפיו ועבדו של הקב"ה, על כן למרות "שמכרוהו בגנבתו" או שמכר את "עצמו מפני דחקו", יש לנהוג בו ברגישות רבה, ובכבוד ואף להשוותו לרבו בכל התנאים, כמובא בגמ': "דתניא: 'כי טוב לו עמך' (דברים, ט"ו, ט"ז), 'עמך' במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין, כ.). וכן פסק הרמב"ם (עבדים, פ"א, ו-ז): "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך?, זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה... ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר: 'לא תרדה בו בפרך', הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו". "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים, כגון: שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר: 'לא תעבוד בו עבודת עבד', אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר: 'כשכיר כתושב יהיה עמך'... במה דברים אמורים?, בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו". כלומר, אף עבודה המותרת למעביד לתת לפועל שכיר לעשות, אסור לאדון לתתה לעבד עברי לבצעה, משום שהתורה מתחשבת ברגשותיו המיוחדים של העבד.  

כלומר, דיני התורה בענין עבד עברי הם בגדר מצוות החסד והצדקה, שנועדו לצורך שיקומו של האדם יציר האל אשר נמכר בגנבתו או שמכר את עצמו מפאת דחקו, לפיכך התורה מחייבת את אדונו לזון אף את אשתו ובניו של העבד העברי, ואף להעניק לו מתנות בעת שיחרורו. וכן מצאנו שעבד עברי יכול להעמיד לדין את רבו שהזיק לו, והוא אף יכול לקנות לעצמו, וזאת בניגוד לעבד כנעני שעליו נאמר: "מה שקנה עבד קנה רבו" (פסחים, פח:). כלומר, עבד עברי האמור בתורה הוא בעל זכויות יתר בדומה לפועל השכיר של ימינו, ואין הוא כעבדים של ימי קדם אשר הם היו נטולי כל זכויות.

ההבדל העקרי בין עבד עברי לשכיר הוא בשיעבוד הרצון והחופש לטווח ארוך, לפיכך העבד העברי אינו כשכיר היכול לחזור בו בחצי היום, ואף אם העבד העברי היה נשוי מתחילה רבו רשאי למסור לו שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדים. בנוסף לכך דיני עבד עברי נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג, כפי שפסק הרמב"ם (עבדים, פ"א, י): "אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג", לעומת זאת דיני השכיר קיימים לעולם. וכן מצאנו כי קיימים מספר הבדלים בין שני סוגי עבד עברי, כפי שפסק הרמב"ם (עבדים, פ"ג, יב): "מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד?, מוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו בית דין נרצע, מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית, מוכר עצמו נמכר לעכו"ם ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל, שנאמר: 'כי ימכר לך אחיך' אין ב"ד מוכרין אותו אלא 'לך', מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו".  

נמצאנו למדים כי בשורש המצוות הקשורות לעבד עברי חבוי שוויון נפשות וכבוד האדם של כל בני ישראל אשר נבחרו להיות עבדי ה', לפיכך נאמר: "כי תקנה עבד עברי" ולא נאמר: כי תקנה עברי לעבד, משום שכל ישראל נחשבים כעבדי ה', שנאמר: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא, כ"ה, מ"ב), ונאמר: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ה, נ"ה). לפיכך ה' התייחס בחומרה רבה מאד לישראל כאשר הם הפרו את בריתו ולא שחררו את עבדיהם העבריים, שנאמר: "לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ" (ירמיה, ל"ד, י"ז).

וכן מצאנו שבמצות המנין במחצית השקל, נאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשתיכם" (שמות, ל', ט"ו), והלא לצורך מנין בני ישראל ה' יתברך היה יכול לחייב את העשיר לתת מטבע גדולה מזהב, ולחייב את העני במתן מטבע קטנה מנחושת?, אלא שה' יתברך חס על כבודם של העני או היורד מנכסיו ע"מ שהם לא יתביישו בפני העשיר בעת קיום מצות מחצית השקל, לפיכך התורה קבעה לכלל ישראל לתת סכום מועט של מחצית השקל כדי לכפר על נפשותיהם השוות בעיני ה' יתברך.

עבד נרצע:

התורה מבחינה בין עבד עברי הנאלץ למכור את עצמו או שאילצוהו בית דין להמכר בגנבתו למשך שש שנים, לבין עבד עברי הבוחר מרצונו להשאר עבד לעולם, שנאמר: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות, כ"א, ה'-ו'). כלומר, התורה התחשבה ברגשותיו של העבד ולא רצעה את אוזנו מיד כשהוא נמכר לעבדות, ותורה אף חייבה את האדון לכבדו "מפני שנפשו שפלה במכירה", אך כאשר העבד העני לשעבר מגלה את דעתו לאחר שש שנות עבדות קלה, כי אין לו כל בושה מעובדת היותו עבד לבשר ודם עד היובל, באומרו: "אהבתי את אדוני" על אף שתקופת עוניו חלפה, בכך העבד מבטא את "שכחתו" מה' בורא עולם אשר הטיב עמו אף בעת שיעבודו. גם העבד שנמכר בגנבתו באומרו: "אהבתי את אדוני", מבטא בכך כי שיעבודו ליצר הממון אשר גרם לו לגנוב ולהיות עבד לתאותו, היצר הזה עדין לא סר ממנו אף לאחר התקופה שהתורה קבעה לאדם הסביר. לפיכך התורה ציותה לרצוע את אוזנו הימנית, בכדי שהתכונות הפנימיות של העבד ייראו לסובבים אותו.

וכן הרש"י פירש: "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? (מכילתא), אמר ר' יוחנן בן זכאי: אזן זאת ששמעה על הרי סיני 'לא תגנוב' (שמות, כ', י"ג) והלך וגנב תרצע, ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא, כ"ה, נ"ה) והלך וקנה אדון לעצמו תרצע". רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט), מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?, אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם" (רש"י-שמות, כ"א, ו'). כלומר, עומק המחלוקת בין רבי יוחנן בן זכאי לרבי שמעון היא: מאמתי שמעה אזנם של עם ישראל את מהות הציווי: "כי לי בני ישראל עבדים"? (ויקרא, כ"ה, נ"ה), ריב"ז סובר כי הציווי נשמע לישראל במעמד סיני, שנאמר: "והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות, י"ט, ה'), ונאמר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות, כ, ב'), ור"ש סובר כי הציווי נשמע לישראל בעת יציאת מצרים, שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות, ו', ז'), וכן מובא בגמ' (ירושלמי, ר"ה, יז., פ"ג, ה): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' (שמות, ו, י"ג), על מה ציום?, על פרשת שילוח עבדים".

לכאורה נשאלת השאלה: מדוע על כל המצוות ששמעו ישראל בסיני לא רוצעים את אוזנו של המפר אותם?, אלא נלענ"ד שבכל עונשי התורה לא קיים עונש מאסר לאדם החוטא, לכן מבחינת התורה אין כל צורך בבתי סוהר, משום שתכליתם מנוגדת לתכלית חייו של האדם ע"פ התורה, דהיינו, עונש המאסר בית הסוהר הוא השחתה ובזבוז זמנו היקר של היהודי. וכן מצאנו שאף בדין רוצח בשגגה הנס מרצונו לאחת מששת ערי המקלט בלבד, הרמב"ם פסק (רוצח ושמירת נפש, פ"ז, א): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר: 'וחי' עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". כלומר, שורש כל המצוות הוא: קבלת עול השיעבוד התמידי של האדם לה' בוראו בלבד, על כן כשהעבד נמכר לשש שנים עקב אילוצים של עוני אישי, או בשל הצורך של בית הדין בשיקומו הרוחני, התורה מאפשרת לאדם להיות עבד עברי-מוגן לתקופה קצרה, דהיינו, להיות במצב שהוא כעין מעצר זמני, אך כשהעבד אומר: "אהבתי את אדוני", משמעות הדבר כי הוא כופר בשורש ה"נעשה ונשמע" שהוא קבלת כלל ישראל את עול השיעבוד התמידי של האדם לה' בורא העולם. משום שבבחירתו להיות עבד-אסיר עולם לאדם אחר, העבד העברי מבטל במעשיו את שמיעת עקרון העבדות של בני ישראל לה' יתברך, אשר נאמר ונשמע בהר סיני לכלל עם ישראל שבכל הדורות. לפיכך התורה ציותה לרצוע את אוזנו הימנית של היהודי אשר בחר מרצונו להיות עבד עולם לבשר ודם, ע"מ לפרסם לכלל ישראל את חשיבותו של השומע לדברי ה' יתברך, ואת בזיונו של האוטם אוזנו מלשמוע את דברי ה' יתברך. וכן מצאנו שאטימת האוזן בזמן הלא נכון גורמת רעה לכל הגוף והנפש, שנאמר: "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי, כ"א, י"ג),  ונאמר: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי, כ"א, י"ג).

נמצאנו למדים מכאן כי על האדם להיות חופשי לצורך עבודת הבורא, ע"י המנעותו מן ההשתעבדות מרצון לשאיפותיו, עקרון זה שריר וקיים לא רק לימי קדם, אלא הוא נותר קיים ביתר שאת אף בחברה הדורסנית של ימינו, שהיא גורמת לאדם להיות עבד נרצע לרכושנות, ולהשגיות החומרית אשר הם נובעים מעומק הנפש הבהמית של האדם.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי יש לקיים את המצוות החברתיות כצו אלהי המנחה את חיי האדם בכל עניין, ואף זאת יש לעשות מתוך התבטלות השכל וההגיון האנושי בפני רצון ה' יתברך, לפיכך דוקא מצוות הצדקה והחסד שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת השמים של האדם מישראל. על כן נכונותו האדם למסור את עצמו ואת רכושו למען קיום רצונו של ה' יתברך, גורמת לאדם להגיע לשלמות רוחנית, משום שבאמצעות קיומן של המצוות שבין האדם לחברו, האדם יכול להגיע לשלמות המצוות שבין האדם למקום, יען כי ביסוד קיומן של המצוות שבין אדם לחברו עומדת האמונה: כי ה' הוא הבעלים והשותף המרכזי בכל אדם ובכל רכוש, לפיכך כל קילקול בעניינים שבין אדם לחברו מהוה הרס ממשי של האמונה בשותפותו ובבעלותו של הקב"ה בעולם. מטעם זה התורה העמידה לרשות עם ישראל שופטים צדיקים, לצורך תיקון הקילקולים הצפויים בחברה היהודית. על כן מטרת השופטים היא: לשמר את החוקים והמשפטים האלהיים ע"פ שיקול דעתם ההלכתית. כלומר, הקב"ה הטיל על כתפי שופטי ישראל את טובתם ואף את גאולתם העתידית של כלל ישראל, כמובא בגמ': "תניא, רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל" (שבת, קלט.). ומובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן ג): "ואלה המשפטים', אמר הקב"ה לישראל: אם עשיתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני אמות העולם, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר: 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' וגו' (ישעיה, א', כ"ו), וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' וגו' (ישעיה, א', כ"ז), וכתיב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא" (ישעיה, נ"ו, א').

יה"ר שנזכה לקיים את מצוות ה' שבין האדם לחברו, ונתעלה בקיום המצוות שבין האדם לקב"ה, ונזכה למערכת משפט המבוססת על חוקי התורה הנצחית אשר כלל דורות ישראל קבלו עליהם במעמד סיני, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "הנה ימים באים נאם ה' והקמתי את הדבר הטוב אשר דברתי אל בית ישראל ועל בית יהודה. בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ. בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו" (ירמיה, ל"ג, י"ד-ט"ז).